התיפוף והבנת מישורי החיים 

שנים לפני שהתחלתי לתופף הגיע אלי ספר מיוחד בשם "זן ואמנות אחזקת האופנוע" שדיבר על הבנות החיים במישוריהם השונים כתוצאה מנסיעה בין יבשתית על אופנוע ותחזוקו תוך כדי המסע, 

באותם זמנים הוקדשו שעות רבות ל"מדיטצית הידע המושלם" , כפי שלמדתי ממורה רוחני ידוע, היה זה סוג של תעופה אל תוך המהות האנושית, אל תוך התנועה של "מה שמקיים את הנשימה". 

כשהגעתי לאפריקה קרה מפגש מיסטי של המדיטציה והתיפוף, 

מפגש שגרם לי להיפתח לסוג חדש של שלמות, למהות מפתיעה של הבנות, לאמת שמגיעה בצורה לגמרי אחרת.

אני זוכרת שלאחר שעות התיפוף הרבות במשך כל היום, בשעות הלילה כשעצמתי עיניים כדי להיכנס פנימה אל תוך הידע המושלם שתרגלתי - חשתי את נשמות חברי המתופפים, הם ישבו בירכתי המודעות שלי וצפו בחזיון כמו בסרט,  כמו אפריקאים שתמיד מבטאים ווקאלית את תחושותיהם, שמעתי אנקות הפתעה, הערות ותגובות, היה זה אירוע מוזר, 

עברו יותר מעשר שנים מאז ועד היום לא אוכל להכחיש את הקשר שחשתי לנשמות האנשים איתם ניגנתי בתופים כל היום. משהו בתוכי ידע שהם רואים ומבינים את התחושות שהיו בתוכי. 


האם אנו מבינים את עצמנו?


אפילו אם אנו מבינים את עצמנו טוב מאוד - לא תמיד ההבנות יורדות לסוף דעתנו ולוקחות אותנו לפתרון,

לאחרים אנו אומרים דברים חכמים מאוד אבל מכאן עד ליישום יומיומי בחיינו שלנו עדיין הדרך ארוכה. 

התוף מאפשר לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. כי כפי שאנחנו על התוף כך אנו ביתר מישורי חיינו.  


איך נוכל להכיר את עצמנו יותר בעזרת התיפוף?


ברגע שאנו מתחברים לתוף אנו הופכים עירומים מכל הגנה, קווי המתאר של נשמתנו ברורים לגמרי,

נוכל להבחין מתי הריכוז נמצא ומתי הוא בורח, נוכל לעקוב אחרי הפקודות שהראש נותן לנו, או לנדוד למקומות אחרים

בעוד ידינו מבולבלות ומביכות, עד לרגע שההבנה תבוא לשכון בתוכנו. 


האם אנו יכולים ללמוד את העולמות השונים המתנגנים סביבנו ?

והאם אנו מסוגלים לבצע את התפקיד שניתן לנו בתוך מכלול העולמות ?


המימדים נמצאים סביבנו, ניקח לדוגמא את הלב שתמיד משמש דוגמה בתיפוף, זהו התוף הפנימי שלנו,

הוא מורכב מאין ספור חלקים שכל אחד מהם מבצע תפקיד אחר וכולם יחד יוצרים את הלמות הלב- החיים,

יש עוד דוגמאות: נהיגה בכביש, לכל נהג יש את המסלול שלו, אם הוא יסחף אחרי כל מכונית חולפת לעולם לא יגיע למחוז חפצו.

לפתרון ישנן שתי גישות, האחת: "להיות אוטיסטים" - לא לשמוע ולא להתבלבל, לבצע רק את התפקיד שלנו ולהתעלם מכל היתר,

הגישה השנייה שבאה לאחר ניסיון ואימון מסוגלת לבצע תפקיד ובו זמנית ליהנות מההרמוניה של הממדים האחרים המתנגנים מסביב בתאום מושלם,

 "הדיוק הוא התאום המושלם " (ימימה). 


האם אנו יודעים לעוף ולחזור בביטחון? 

האם אנו יודעים לחזור הביתה אחרי ששוטטנו בעולם?


תחושת התעופה שנגרמת מנגינת הסולו בתיפוף היא משכרת חושים,

לאחר שהסכמנו והסתגלנו לעולמות האחרים אנו יכולים לחוש את הבית רועם בביטחון , נמצא שם בשבילנו, מחכה לחזרתינו,

אנו יוצאים לתעופה כמו טייס, לפי חוקים מדויקים עד ההמראה, ושם הכל מותר עד הגדרות האדומים, לולאות באוויר ואקרובטיקה ,

כל מה שנרצה כל עוד אנו בטווח של מגדל הפיקוח, אחרי שמיצינו את המסע ואנו שבים הביתה, התחושה משכרת הרבה יותר,

אנו מתאחדים עם השבט, המצע עליו אנו נוחתים נעים והגיוני, זה כמו להיכנס למיטה ולהתכרבל אחרי שהיינו רחוק מאוד,

החוזקה הפנימית מעמיקה וגורמת לנו אושר גדול. 

באפריקה – מי שלא יודע לנחות אסור לו לעוף,

באם עברנו את הגדרות האדומים ומגדל הפיקוח לא מסוגל לראות אותנו ולשמור זה סיכון הגדול, 

כי עלול להיווצר מצב שהתעופה מסתיימת ואנו נופלים חזרה למקום לא ידוע , לא לשדה התעופה, לא חוזרים לשבט, הבלבול מביך,

אנו חייבים לעזוב לשנייה את המרכבה ולחזור שוב למקום הנכון, וזאת רק אם אנו יודעים איפה הוא. 

לפעמים נשוטט אבודים בתוך מימד לא רצוי בשבילנו וזה יגרום לבזבוז זמן, לניתוק מהשלמות,

 לעיתים זה קורה רק בגלל שרצינו לבחון אם הגדרות האדומים חזקים מספיק כדי לעצור אותנו בזמן, לעיתים-  ייקח לנו זמן רב עד שנהייה מסוגלים לשוב למקום הנכון לנו. 

לעוף ולחזור בביטחון זה אימון עמוק וחשוב. הן בתיפוף והן במישורי החיים.



האם אנו יודעים לשמור על הבית שלנו?


כאשר אחינו ואחיותינו יוצאים למסע שלהם הדבר הכי חשוב הוא "להחזיק להם", לשמור על שדה התעופה,

לשמור על הבית, גם אם זה על חשבון של "לא להקשיב ולא לראות איפה הם ומה הם עושים"

כי הסולן הוא זה שמהלך על חבל דק, הליווי הוא החבל הדק, הבאס הוא האדמה שמחזיקה את הכל,

לא יתכן מצב שמישהו מהלך על החבל הדק והחבל והאדמה מתנדנדים ורועדים ללא יציבות,

כך לא ניתן לבצע סולו מרחיק לכת ומלא הנאה והפתעות, 

אם אנו רוצים ש "יחזיקו לנו" אנו חייבים גם לדעת "להחזיק לאחרים". 


האם אנו מקשיבים ומבינים? 


להקשיב לאחר, להבין את האמירות והדעות שלו, להפנים את האמת בשקט, להיות האדמה , להיות זה שסופג באהבה, זו איכות שלא תסולא בפז,

רק אלה באמת לומדים, הם כמו " בור סוד שאינו מאבד אף טיפה" תלמידי חכמים ועילויים בתורת התיפוף והחיים, 


ואלה המדברים ללא הפסק?


מצחיקים מאוד, כל רגע הם מנסים לזהות מרווחים ולהכניס לתוכם גילגולים מהירים ריקים מתוכן,

הדיבור שלהם לא באמת נוגע באף אחד והם ממשיכים להרעים ולהיות קולניים,בבחינת  "כל דאלים גבר". 


האם יש לנו משמעת עצמית ? 


בעלי המשמעת זוכים בכל הקופה, מזלי הגדול שהייתי בעולם המדיטציה לפני שהגעתי לתופים, 

למדתי שבתור תלמידה עלי לשתוק ולהקשיב, לשמור את הבית, להיות שם בשביל אחי הנועזים כשהם חוזרים הביתה, להאמין שיום אחד גם אני אהיה בעולמות, 

חמש שנים לא יצאתי לסולו ורק ביצעתי ליווי ובאס, הייתה לי משמעת עצמית ועד היום יש לי, אני גאה במשמעת הזו, גם אם היא נתקלת בחוסר הבנה של הסביבה שלי, אני מתעקשת עליה, היום כשאני גם טסה וגם שומרת אני מבקשת מתלמידי ותלמידותי את הסבלנות, רק היא עוזרת לנו להיות במשמעת הנדרשת כדי להבין את מרות הדיוק,

כי אכן, התיפוף יכול להעניק המון שמחה וצהלה אבל העומק שלו מלא חוקים, וחוקים זה משמעת.

אחת התלמידות שלי אמרה לי יום אחד "לקחת לי את כל השמחה מהתוף"...

אכן, עם כל החוקים שהעמסתי עליה כדי להתקדם, יש את השלב הזה, אך הוא חולף,

אחר כך החוקים נכנסים לנו לדם והופכים להיות חלק מאיתנו ורק אז אנו מסוגלים להתאחד עם כלי העצמה שלנו. 


האם אנו פרח בר או פרח של חממה וטיפול פרטני?


השאלה אם אנו מוכנים להיות פרח בר, יפה ככל שיהיה, חשוף לפגעי הסביבה ומזג האוויר,

יכול להסתיים בכל יום נתון ולהשאיר אחריו שובל של זרעים ברוח, להיות אוטודידקט דורש הרבה מאוד חוזקה פנימית סבלנות ואמון, 

בטוח וטוב יותר הוא ללמוד ממורה, בתשומת לב, הבנה וידע, בטיפול פרטני בחממה,

 והמורה , הוא כבר עבר קודם הכל , כדאי מאוד לכל בר דעת לקצר את הזמן וללמוד ממורה בטיפול פרטני ותשומת לב אישית. 


האם אנו מזהים את השלמות?

השלמות היא התאום והדיוק, התופים כל כך רגישים לשלמות, מיד שומעים אם יש זיוף, מיד יודעים כמה עמוק ואמיתי,

מי שאהב והתנסה בתופים חש את השלמות, ואף ראה אבות קדמונים מסתובבים סביבו ומחייכים, מתאחדים, מספרים את הסיפור הבלתי נגמר. זה הנצחי.


(C) כל הזכויות שמורות לרחל בנגורה