ירח מלא זרח על גדות הירדן כאשר אנשי שבט ה- FULL MOON התיישבו לאורך נתיב המיים הזורמים, תוך כמה דקות החלה הלמות תופים מרתקת, זו הפעם הראשונה שהיא יכולה הייתה לשמוע הגיון במוסיקה הזו, היא נטלה שתי אבנים שמצאה לידה והחלה נוקשת, מצטרפת בהיסוס ואז בביטחון ואחכ' בהתלהבות, לימים לא זכרה יותר את הימים שלפני התוף אלא רק מה שהיה אחכ', היא נתנה לתוף להוביל את חייה ותמיד הודתה על כך. (הסיפור שלי- רחל בנגורה)


בבואנו ללמוד את התיפוף האפריקאי נכיר תחילה את הדג'מבה:

זהו תוף שנראה כמו גביע עץ ענק, עליו מתוח עור עז בעזרת שני חישוקי ברזל וחבלים הקשורים בצורת רקמה מיוחדת במינה.

על הדג'מבה מנגנים עם הידיים, ניתן להגיע לצלילים שונים בעזרת מיקום המכה, אם זה באמצע זה יהיה באס, אם זה בשוליים באצבעות סגורות זה יהיה טון, באצבעות פתוחות ומצליפות זה יהיה סלאפ.

במערב אפריקה יש לכל שבט פאנל של מתופפים – להקת השבט, הם מתאמנים כל יום על המקצבים השבטיים שלהם, הם מתאמנים יחד עם הרקדנים וגם לחוד, כל ילד בהגיעו לגיל מסויים יכול לבחור  ולהצטרף לאומנות השבט –התיפוף והריקוד , שם הוא ילמד במשך שנים ואם יצטיין יוכל להתפתח למקומות שמעבר לשבט המקומי, המצטיינים באמנים ממשיכים ללהקת הבלט האפריקאי המתאמנת בעיר הבירה ויוצאת למופעים ברחבי העולם.

עם הדג'מבה מבצעים את עיקר המקצב - תיבת הליווי המשתנה.

לכל מקצב יש מס' צורות ליווי המתאימות אחת לשנייה וגם את הסול ו- ואריאציה אישית של המתופף המוביל או ציון תנועת הרקדנים.


בנוסף לדג'מבה יש את הדונדון - זוהי מערכת תופי הבאס שאחראית על הבאס של כל מקצב.

על הדונדון מנגנים במקל.

מערכת זו בנויה מתופים גליליים בגודל שונה, הגדול ביותר זהו הדונדון, הבינוני הוא הסנגבן והקטן ביותר הוא הקינקיני, בנוסף יש חתיכת צינור מתכת שמחברים בחבל על הדונדון – זהו הקלוס- הפעמון.  

סודות התיפוף האפריקאי פרצו למערב יחד עם מופעי הבלט האפריקאי מגינאה בשנות 1950, Les Ballets Africains  בהנהלת פודיבה קייטה. 

אז היה הדג'מבה בנוי אחרת - עם עור של פרה, מתוח בעזרת מסמרים, סבולה מספר שלמתופפים החזקים דאז נמחקו כל הסימנים מכף היד.


העולם למעשה החל להתעניין בדג'מבה רק מאמצע שנות ה– 80. בתקופה זו הופקו בעולם, ובעיקר באירופה אלבומים רבים המוקדשים לתוף זה. מסע הופעות של להקות בלט מגינאה, מאלי וסנגל זכו להיענות רבה מצד הקהל שגדש את האולמות. כמות מורי הדג'מבה גדלה, וחלקם יזמו סדנאות לימוד באפריקה עצמה. עם הביקוש החל גם הייצור ההמוני של התוף לצרכים מסחריים.

כאן אולי קיבל התוף את צורתו הנוכחית. עם עור העז והמתיחה המיוחדת בעזרת חבלים.


כיום אנו משתמשים בחבל צבעוני וחזק המשמש לטיפוס הרים ולגולשי גלים, שני נגנים מפורסמים סולני הבלט האפריקאי, שביססו את עצמם מהר באירופה באותה התקופה הם, ממדי קייטה ופמדו קונטה.

למרות הפופולריות של תוף הדג'מבה מעטים הם המכירים את הרקע והשימוש של תוף זה בטקסים מיסטיים ואיכותו בריפוי.

את רפרטואר המקצבים שמנגנים כיום בדג'מבה שאבו ממקורות שונים במערב אפריקה . 

כאשר מתקיים אירוע שבטי מתכנסים כל אנשי השבט (או השכונה) סביב המתופפים וכל אחד יכול להכנס למרכז הרחבה ולבצע אימפרוביזציה של הריקוד המתאים למקצב המנוגן, כאשר הסוליסט קובע מתי יחליף תנועה ומתי יסיים את חלקו. מספר המשתתפים המינימלי לקיום המקצב האפריקאי הוא שלושה: סוליסט, נגן ליווי על הג'מבה ותוף הבאס- דונדון.


סגנון התיפוף של הבלט הוא שונה. הכוריאוגרפיה מהוקצעת. ישנה קבוצה גדולה של רקדנים הרוקדת בו זמנית בתיאום עם המתופפים, בין הריקודים מתגלה סיפור המופע, שירים וסצנות מתוך חיי הכפר, הכל מלווה במקצבים עשירים ומורכבים. 


בלהקת בנגורה זכינו ללמוד עם המאסטר סבולה שמשחר נעוריו נדד עם חבורת המתופפים שלו בכל ארצות מערב אפריקה, הוא חקר ואסף מקצבים משבטים שונים וחיבר סולמות לכל מקצב, עם סיגנל (אות תיפופי) למעברים מתודיים שבין צורות הליווי, סבולה היה בלהקת הבלט האפריקאי וייסד להקות כמו "אומו ני גבורי"בגינאה קונקרי, פטלה בגמביה  ואת "בנגורה" בישראל. 

התיפוף האפריקאי שלנו הוא עבודת קודש, חייב להיות מדויק ונכון, הגרוב מרקיד, המרכיבים חייבים להיות בהתאמה מוחלטת, אנו מתיחסים למקצבים כמו אל קודים מיסטיים עתיקים שאם ינוגנו נכון יוכלו להשפיע.