האדריכלות שבקצב- האם יש שפה לדג'מבה?

במשך שנים רבות לימדתי את התיפוף המסורתי של מערב אפריקה כפי שקיבלתי אותו ממוריי באפריקה.

השפה הזו שלמה, עמוקה ומדויקת. לכל מקצב יש זהות משלו, קריאה (Signal) ייחודית, משפטי ליווי, מבנה פנימי וחוקיות משלו. כל שלב מוביל אל השלב הבא, והקריאה פותחת, מחברת וסוגרת את המעגל המוזיקלי.

זו אינה רק מוזיקה. זו שפה.

דווקא מתוך הכבוד העמוק למסורת הזו, התחלתי לשאול את עצמי שאלה אחרת:

האם אפשר להרחיב את שפת הסולו של הדג'מבה, מבלי לאבד את השפה האפריקאית שממנה היא נולדה?

זו הייתה תחילתו של מחקר אישי שנמשך שנים רבות.

לא ביקשתי להפוך את הדג'מבה למערכת תופים.

ביקשתי למצוא דרך חדשה לפתח את יכולות הנגן, תוך שמירה על ההיגיון, הצליל והנשמה של התיפוף האפריקאי.

מהו בעצם רודימנט?

בעולם התופים נהוג להתייחס לרודימנטים כאל תרגילי יסוד.

אני רואה אותם אחרת.

בעיניי, רודימנטים הם אבני היסוד של התנועה הקצבית.

הם ה"דנ"א" של המקצב.

כמו שמספר קטן של אותיות יוצר שפה שלמה, וכמו שתא אחד מכיל את כל המידע שממנו מתפתח גוף שלם, כך גם מספר מצומצם של תבניות תנועה יכול להצמיח אינספור רעיונות מוזיקליים.

כאשר אני מזהה את הרודימנט שמסתתר בתוך מקצב מסוים, אני כבר לא רק זוכרת אותו.

אני מבינה כיצד הוא בנוי.

וברגע שמבינים את המבנה, אפשר גם לפתח אותו.

אפשר להזיז את הדגשים.

לשנות את הכיוון.

להרחיב אותו.

לצמצם אותו.

להפוך אותו למשפט חדש לחלוטין.

המקצב מפסיק להיות משהו שמחקים — והוא הופך לחומר שאפשר ליצור ממנו.

אבל דג'מבה אינה מערכת תופים

כאן מתחיל ההבדל המשמעותי.

רודימנט שמנוגן על מערכת תופים אינו נשמע ואינו מתנהג כמו רודימנט שמנוגן על דג'מבה.

בדג'מבה כל תנועה יכולה להפוך ל-Bass, Tone או Slap.

כל שינוי קטן באיכות הצליל משנה את אופיו של המשפט כולו.

לכן המטרה אינה מהירות.

המטרה היא צבע.

עומק.

הבעה.

אפשרויות.

אותו רודימנט עשוי להפוך לעשרות משפטים שונים, רק בזכות שינוי איכות המכה והצליל.

כאן מתחילה השפה החדשה.

הסולמות הקצביים

מתוך המחקר הזה פיתחתי סדרה של סולמות קצביים.

בחרתי במילה "סולמות" משום שבדיוק כפי שסולם מלודי מפתח את שפתו של נגן, כך גם סולם קצבי מפתח את שפתו של המתופף.

הסולמות בנויים בשלבים.

כל שלב מוסיף יכולת חדשה.

וכל שלב נשען על הקודם.

אבל הם אינם מנותקים מן המסורת.

להפך.

כל סולם חוזר אל הלוגיקה של המקצב האפריקאי — אל הקריאה, אל משפטי הליווי, אל המבנה הפנימי שממנו הכול מתחיל.

המסורת נשארת הבית.

הסולמות מרחיבים את החדרים שבתוכו.

שני צדי הגוף – לא בשביל סימטריה, אלא למען החופש

אחד המרכיבים המרכזיים במתודה הוא העבודה על פיתוח הצד הפחות דומיננטי.

לא מפני שסימטריה היא המטרה.

אלא מפני שחופש הוא המטרה.

כאשר שני הצדדים מסוגלים להוביל באותה מידה, מתרחשים כמה דברים במקביל.

מבחינה נוירולוגית, אנחנו מאתגרים את המוח לבנות מסלולי למידה חדשים. היכולת הזו, המכונה נוירופלסטיות, מאפשרת למערכת העצבים להשתנות ולהתפתח באמצעות אימון עקבי.

מבחינה גופנית, משתפרים הקואורדינציה, הדיוק והזרימה.

ומבחינה מוזיקלית מתרחש הדבר המעניין ביותר.

אם מנגנים את אותו משפט בדיוק, אך מעבירים את ההובלה לצד השני, פתאום הכול נשמע אחרת.

הדגשים משתנים.

הצבע משתנה.

האנרגיה משתנה.

אותו משפט.

אבל מוזיקה חדשה.

מסולמות אל סולו

בסופו של דבר, הסולמות אינם המטרה.

גם הרודימנטים אינם המטרה.

המטרה היא הסולו.

לא סולו המבוסס על אוסף מקרי של רעיונות, אלא שפה מוזיקלית שלמה.

כאשר המשפטים נטמעים בגוף, הם הופכים לזיכרון תנועתי.

כבר אין צורך לחשוב עליהם.

אפשר פשוט לדבר דרכם.

וכך נולד סולו עשיר יותר, מגוון יותר, הרמוני יותר וחופשי יותר.

קצב, מוח ותודעה

ככל שהתעמקתי במחקר הזה, הבנתי שהוא אינו עוסק רק בתיפוף.

הוא עוסק בדרך שבה בני אדם לומדים.

בדרך שבה הגוף זוכר.

בדרך שבה המוח יוצר קשרים חדשים.

ובדרך שבה חזרתיות מדויקת הופכת בהדרגה לחופש.

בתוך התהליך הזה קורה לעיתים דבר נוסף.

הריכוז מתעמק.

הקשב מתרחב.

התנועה נעשית טבעית יותר.

והנגן מפסיק לחשוב על התיפוף.

הוא פשוט נמצא בתוכו.

זו אולי המתנה הגדולה ביותר של הקצב.

לא רק ללמד אותנו לנגן טוב יותר.

אלא ללמד אותנו להקשיב טוב יותר.

לעצמנו.

לאחרים.

ולמרחב שביניהם.

המאמר הזה הוא הזמנה.

לא רק ללמוד תבניות חדשות.

אלא להרחיב את השפה המוזיקלית, לפתח את החופש היצירתי, ולגלות עד כמה עמוק אפשר להגיע כאשר הגוף, המוח והקצב מתחילים לדבר באותה שפה. The Rachel Bangoura Djembe Language

מעבדת הקצב

חקירה של אבני היסוד שמהן נוצרת מוזיקה

כל מקצב בעולם בנוי מחלקיקים קטנים יותר.

כמו שמילים בנויות מאותיות, ומולקולות בנויות מאטומים, כך גם שפה קצבית בנויה מיחידות יסוד של תנועה.

מה קורה כשמפסיקים ללמוד רק מקצבים, ומתחילים להבין ממה הם עשויים?

מה קורה כשמזהים את ה"דנ"א" של המשפט הקצבי?

ומה קורה כשאפשר לקחת את אותו מבנה, לשנות אותו, להרחיב אותו וליצור ממנו אינספור אפשרויות חדשות?

זו אינה סדנה של עוד מקצבים.

זו מעבדה.

מרחב למחקר, לגילוי ולהעמקה.

במשך עשרה ימים נפרק מקצבים לגורמים, נזהה את אבני היסוד שלהם, נבין כיצד הם מתפתחים, ונבנה מהם שפה קצבית עשירה, יצירתית וחופשית יותר.

דרך העבודה נגלה גם כיצד:

• לפתח זיכרון תנועתי עמוק.

• להרחיב את יכולת ההקשבה והתגובה.

• לחזק את הקשר בין שני צדי הגוף.

• לפתח הבנה שתעשיר את הליווי, את האלתור ואת הסולו.

המעבדה מיועדת לנגנים שמבקשים לא רק לנגן טוב יותר, אלא להבין לעומק את השפה שממנה הקצב נולד.